Nב¡א לח|ק+ ההωתק∂|~
אהבה עצמית חסרת גבולות. זוהי הקללה שהטילה נמסיס, אלת הנקמה, על נרקיס. קללה שבעקבותיה, כאשר רכן נרקיס ללגום ממימי האגם, טבע לתוך בבואתו אשר נשקפה אליו. אותו אומלל מיתי לא הצליח להינתק מבבואתו, ומת בטביעה בתוכה-תוכי-תוכו.
הטרגדיה של נרקיס היא רק אחד מסיפורי המיתולוגיה הרבים, אולם קנה המידה שבו הוא חלחל לתודעה הציבורית נובע מהעובדה שהוא נוגע בליבה של נושא שהוא מהותי לכולנו – ההשתקפות. במובן מסוים, המיתוס משול למשחק עם כוכב ים: איפה שלא תגעו – תדקרו. משתמע ממנו שנרקיס טבע לתוך בבואתו מכיוון שלא הצליח להבדיל את עצמיותו מן השיקוף שלו, שלא השכיל להבחין איפה הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים, כלומר לא מצא את גבולות עצמו. מאידך, נרקיס גם נזקק לבבואה בשביל לבטא את אותה אהבה, למעין מבט חיצוני – שלו על עצמו, עצמו על שלו. כאילו לא היה די לו בעצמו, ולכן נזקק לשיקוף. אהבה שתובעת את הטביעה. טביעה שתובעת את האהבה.
הערפל שאופף את סיפורו של נרקיס הוליד יצירות אמנות מפוארות לצד פרשנויות מרתקות: בציור, קאראווג’ו וסלבאדור דאלי היטיבו להנציח את דיוקנו של נרקיס; הרמן הסה דש ביחסו לדמות המיתולוגית דרך דמותו של אב המנזר בספרו “נרקיס וגולדמונד“; מרשל מקלוהן הציע במשנתו את האפשרות שנרקיס, כאלגוריה לאנושות כולה, התאהב במדיום במקום במסר, כלומר ברעיון ההשתקפות ולא בהשתקפות עצמה; המונח נרקוזה נגזר מהשם נרקיס; פרויד, ברגע מליצי, כינה התנהגות אנושית מסוימת בשם “נרקיסיזם”, שגדלה למימדים של הפרעת אישיות על שם אותה דמות אלמותית (הפרעת אישיות נרקיסיסטית), והיד עוד נטויה.
כעת הגיע תורי לנסות את כוחי בפרשנות משלי. הניסוי “חוקי השתקפות”, מתוך הפחד משותפות גורל עם אותו משתקף קדמון, עוקב אחרי הכשלים הפטאליים של נרקיס, מנסה להפיק מהם לקחים ולהימנע ממקרי טביעה. במהלך המסע שלי החוצה מגבולות עצמי – גבולות עולם הקומפוזיציה, עולם של מוזיקה המבוססת על עקרונות דטרמיניסטיים – אל עבר יצירה שיש בה מן האינטראקציה עם עולם האימפרוביזציה, עולם המבוסס על הלא ידוע מראש. חלק מהפרקים גם יכתבו בזמן אמת, על ידך. ברוך/ה הבא/ה לחוקי ההשתקפות.